עשר שנים בלי יובל

יובל שלי,

איזו צורה יש לצער? האם יש תבנית לכאב? איך כל זה נראה?
הוא מטפטף טיפות כבדות, שכל אחת עולם ומלואו. טיפות טעונות שנורות מהעיניים בלי לשאול.
הוא חורפי וניתכים בו גשמי זעף וגשמי געגוע השוקעים מתוך עננים, ענני זיכרונות שמציפים את הפְּנים.
הזיכרונות נושבים רגעים שהתחושה המרכזית העולה מהם היא רכות של פוך נוצות.
אלה אינם רגעים גדולים. הם צנועים ופשוטים ויומיומיים למדי. הם השגרה שהופרה.
גשמי הגעגוע הללו הולמים, מחלחלים ואינם מרווים את הצימאון הגדול שאינו מפחית מכוחו גם בחורף.
הם יורדים בתוכי, שוטפים בכוח, קולחים בכיוון ברור, שועטים אליך, אל דמותך המְדוּמְיֶנֶת שהזמן לימד אותי שאין לה אחיזה.
אתה שם כמו בועה שקופה והזיכרונות רצים לעומתך, מתחפרים בחיבוק שלך, חיבוק שכלוא בין שתי זרועותיך החמות, המקבלות.
הייתי רוצה חיבוק ממך.
הייתי רוצה לחבק אותך, כמו באותו יום בדיוק לפני עשר שנים, באותו יום
חבקתי אותך ואמרת לי: "נו אמא מה קורה הרי מתראים בעוד כמה שעות".
אם הייתי יודעת, יובל שלי, לא הייתי משחררת אותך כל כך מהר מאותו חיבוק
אחרון וסופי.

מה גוון יש לו לצער? האם יש דוגמא לכאב? איך כל זה נצבע?
אפור אפור. מקדיר. צבע כועס, מובס, מותש. צבע שעושה צמרמורת.
הצבעים העזים, החזקים שסימאו את העיניים פינו את מקומם למראות דהויים, עמומים, עכורים.
הציור שהיה תחום בקווי מתאר ברורים התפשט במליחות, שובר את הכלים.

הוא קר, הכאב, מתחפר במח ומציק. חורף רודף חורף וגם כשבאים ימים של שמש, עדיין קר.
הכל מתקדם. חבריך נושקים לשלושים והידיעה על כל מה שקפא, שלא ימומש על ידך צורבת בעצמות.
זה כוחן המכאיב של מחשבות שנתונות תחת הכותרת: "אילו".

הכל מתקדם. רק הכאב שצבוע בשקוף של קרח לא משתנה.
הוא מוצק ומתמיד לשמור על צורתו ועל נפחו.
הוא לא נמס ולא ניתך ולא זורם לשום מקום. הוא הולם באורח קבוע.

אומרים שאדם אינו מרגיש את איבריו כל זמן שהם מתפקדים כהלכה. תקלה, חולי או שיבוש מזמנים גלי כאב שמזכירים לאדם שהאיבר הזה מחובר אליו.
הכאב עליך הוא האיבר הכואב תמידית. הוא התקלה הבלתי נסבלת ששיבשה הכל.

מספר השנים שאנחנו באים לכאן, הוא יותר ממחצית גילך. זה המון.
זה לא החורף, יובל, נגד הקור החיצוני יש סוודר, מעיל וצעיף.
אלה הגעגועים שמרגישים לי כמו כפור.
 

אמא

אבא