יובלי

השקדייה מסמאת את העיניים בפריחה מרהיבה. אי אפשר שלא לחשוב איך

אתה היית פורח עכשיו. אולי לומד, אולי עובד, אולי גם וגם .

האם היית נשוי? עדיין רווק? אב לילד? כל אחת מהאפשרויות נפלאה כשלעצמה,

כי פריחה זו מהות, זו זהות ואתה היית תמיד בפריחה.

ראית את העולם דרך לחיים ורודות, בכל הזדמנות ראית ניצן שממתין להיפתח.

כל יום היה עוד פרח שצריך להתבשם ממנו. כל פגישה- חגיגה, כל פרידה- התחלה של משהו אחר. לפרוח פירושו להיות בתנועה, להתפתח בהתמדה, לתת את הכי טוב ואיכותי שיש לך. אין ספק שהיית בפריחה : צמא לדעת, עושה ,בודק, צוחק, ממצה, נותן מעצמך, נותן את עצמך.

נטעתי את אשר אהבת-שקדייה על קברך. היא מסוככת עליו בענפיה, ענפים שנושאים הבטחה. היא מצלה עליו בפרחיה, קטנים ריחניים ועוצרי נשימה. הגשם רחץ השנה את הארץ, הכנרת כמעט עלתה על גדותיה והלב שלי, לב של אמא, נוגע בקו  האדום התחתון.

קו אדום שמתריע על ריק שלא מתמלא. קו השבר שמספר על געגוע מהבהב, שלא מרפה.

מיליוני טיפות של גשם - דמעות לא מדיחות את העצב. עצב שכמו שורשים חותר ומעמיק באדמת הלב.

השבוע יפתח ביחידה חדר כושר לזכרך.

הרבה חשבנו מה ואיך לעשות כדי שבמקום בו פרחת יזכרו איזה פרח נקטף מאיתנו.

היית בחור חסון שהקפיד על כושר, לוגם אחרי מאמץ גופני כמות חמצן כפולה, כאילו ידעת שעוד מעט קט - תאזל המיכסה.

רצינו הנצחה שתייצג את מי שהיית ושתהיה מבריאה כפי שנוכחותך היתה.

רצינו משהו שמיש ולא דומם. משהו שאחרי שבאים איתו במגע מרגישים יותר טוב.

משהו שממלא את המצברים בכוחות ואת הלב בשמחה.

אל החדר הזה יבואו טובי בחורינו, ימלאו אותו בהומור צבאי, בתנועה.

צלילי החיוניות הללו יפיחו חיים ויפריחו  את התוגה.

יובל שלי, אני חסרה אותך עד כאב.

                                                                    אמא