יובל אהובי

יובל אהובי
שבע שנים חלפו.
אלפי ימים נדרשו כדי שאצליח לחלום אותך. כל זמן שהעיניים היו פקוחות ראיתיך, אך בבוא החשיכה, נפער בי בכל פעם חור שחור, הלילה היה החלק הכהה ביממה, החלק ממנו פחדתי, חיפשתי אחריך, לא רציתי שתיעלם.
שבע שנים חלפו והנה אתה בא גם בלילה. חלום טוב ומלא אור בתוך יריעה אינסופית של אפילה סמיכה.
יובל אהובי,
אתה כל כך אינך וכל כך ישנו.
ההיעדר שלך כל כך נוכח.
אתה דמות ממשית, הדהוד תמידי, צליל שתמיד מתנגן, לעיתים מלחש ולעיתים מתעצם.
אתי כל הזמן.
אין יום שחולף בלי שאחשוב ואשתף. אני שואלת וגם עונה ואתה מתקומם: "הי, לא שאלת אותי?!"
יש לך הרבה מה לומר על כל ההתרחשויות, יש לך יתרון יחסי: אתה רואה הכל מלמעלה ודברים שרואים משם לא רואים מכאן.
הימים זורמים. חלקם מתגעשים וחלקם מפכפכים, מהם זורמים ומהם ניגרים ויש שהם בקושי מטפטפים.
אתה עובר אתי הכל. נוכח ברגעים ערומים, נוגע בעצבים חשופים, מצטמרר כשהזמן מתקלף מכל ההגנות, צולל אתי לתהומות ולרגעים אפילו נוסק.
רגעים שהם הבלחות, הבהובים של התרוממות רוח. יש כאלה.
ככל שהשנים חולפות דניאל נעשה דומה לך יותר ויותר.
תנועות גוף, הבעות פנים, התגובות, הוא מזכיר אותך. בצלם דמות תבניתך.
מרגש לראות איך הטבע משתף פעולה עם הזיכרון ובורא ממשויות דומות.
גם הטכנולוגיה באה לעזרתנו ומשמרת אותך על מסך המחשב. אתה מביט וניבט ממנו. מחייך באופטימיות תמימה של לפני הכל, כמו אז.
יובל, הזמן לא מטשטש ולא מקל, הכאב מתבצר, הוא לא מתכוון לנטוש מאז שהלכת הוא איתנו נוכח, נושם נשימות עמוקות וכבדות, מלווה נמצא, בועט.
כמוך הוא כאן ועכשיו, עוד נשיקה ועוד.
                                                                    אמא

יובל דוד שלי

כבר בשנה שעברה רציתי לכתב לך ולספר עד כמה אני מתגעגע אליך
רציתי לספר לך שסבתא אומרת לי, שאתה שומר עלינו מלמעלה
ואני שומר עליה כאן למטה.
כשאני מביט בתמונות שלך, בשומר המסך, אני צוחק כשאני רואה
אותך עם קמח וביצים על הראש, או עם החכה ביד ושומע
מסבתא, איך ניסית ללמד אותם לדוג והחכה עפה לך לתוך המים.
כשאני בא לפעמים עם סבתא להשקות ולהדליק נר,
אני רואה שהיא עצובה אבל אני מרגיע אותה.
                                                                    אוהב אותך
                                                                       דניאל