11 שנים של געגועים

יובלי

עוד שנה. הזמן לא בצד שלנו. יש לו הצד שלו. הוא מטפטף כמו דמעות, צמיג כמו ריר, מותש כמו הנפש, מזרזף בקילוח דק. ולכל האורך - מהבהב אותך באלף פנים.

הזמן מתעתע. הוא מציב אותך הכי רחוק והכי קרוב בו זמנית. אתה ממשי ורק אד, זיכרון. צל של הדבר האמיתי, פירור שבלית ברירה, אנו נאלצים להתקיים עליו.

בתוך הסלון הפנימי, אתה הכי נושם. סמוק לחיים, והחיוך שלך שאוסף את כל מי שבחדר ומאמץ אותו אליך מאיר את הסלון החיצוני. זה שיש לו ארבעה קירות.

אם ישנו רגש מסוים אחד שניתן לנקוב בשמו ולמצות דרכו את התחושה הכוללת הוא החמצה. כל מה שיכולת ואינך. כל מה שנמנע ממך, נבצר ממך כי נלקחת מאיתנו באיוולת נוראה.

היית צריך לחגוג שלושים השנה, יובלי. המספר העגול הזה מבליט ביתר שאת את הקריעה הנוראה שלך מאיתנו, שלא זו בלבד שאינה מגלידה, אלא פוצעת את התוך לבלי מרפא. גבר בן שלושים הוא אדם שהספיק המון בחייו וכל החיים לפניו. טיולים, גילוי ארצות חיצוניות ופנימיות, לימודים גבוהים או מגביהים, עבודה כלשהי, איזושהי, אהבה גדולה, קשרים אישיים, אולי זוגיות יציבה, אולי כבר משפחה.

אבא מיכאל יעבור בקרוב ניתוח להחלפת מסתם בלב. פלא שהנתיבים פקוקים?! כמה אפשר להעמיס על לב אנושי אחד? כמה צער, כמה חבלים (מלשון חֲבָל), כמה אילו, כמה געגוע. ועכשיו חייבים להחליף.

אחותך מורן (מוריה) חולמת אותך בלי סוף, כי אין סוף. אין סוף לרצון המובן מאליו וחסר התוחלת שתבוא עוד פעם. אפילו אחת. אפילו לרגע.

אור חושב על אילו... אילו היית ואפשר היה להיתלות עליך כמו על אילן גבוה. אילו היית יכולת ללוות אותו ולהיות שומר ראש וכרית חימום ומזרן לקפוץ עליו ומישהו לרוץ איתו.

דניאל חוזר ושואל עליך ללא הרף. הוא רוצה לדעת עליך ולדעת אודותיך ולדעת אותך במובן של לגעת ולהיות ולהכיר. הוא מתעניין בילד שהיית, בנער שצמח בגופו ובנפשו ומילא את הבית בנוכחות שופעת, בבחור שהספקת להיות זמן קצר, בחייל המקצועי, הדייקן שנגדע, במי שיכולת להיות.


ואני, אימא, שדמיך צועקים אליי מן המצולות, משתוקקת לחלום ועדיין לא מצליחה. אני רצה אחרי היכולת לחלום והיא חומקת ממני, ושתינו - הרודפת והנרדפת במין מרוץ משוגע שאולי ייגמר פעם. כשתבוא אליי בחלום.

אצל כולנו פועמת הציפייה. כולנו מחכים לך, אפילו שיודעים שאי. ויש לנו כל הסבלנות שבעולם שתפתיע אותנו. ככה מחכים לך, יובלי, למרות שכולנו יודעים שהו, כמה מייאש לומר את זה, לא תחזור.

כדי לעזור לנו לעבור את התפר העדין הזה שבין לחכות לבין להודות בפני עצמנו שזה לא יתרחש, העברנו את סרטי הוידיאו השחוקים, כן, גם הם הזקינו, לדיסקים. הצינור אינו משנה, העיקר שנוכל לראות אותך, אהובנו, כפי שהיית.

אתה נראה בהם כמו מי שאנחנו הכי רוצים לתפוס, לחבק, לאחוז ולא לשחרר לעולם.

אנחנו לא משחררים אותך. בתוכנו נושבת הרגשה שאתה מלווה אותנו כל הזמן מלמעלה. בעצם, זו אינה תחושה, זו ידיעה ברורה והיא לא עוזבת אותנו לרגע- גם בקשים וגם בשמחים.

יובלי, אתה חסר לכולנו ו... יש לך תפקיד. בטיול שלנו בעולם, במסע הארוך והמפרך והמורכב הזה, אתה ילד מלווה.
 

אמא