14 שנה

יובל שלי

החיים זורמים ביובליהם, בשנים מסוימות האשדות שופעים וקול המים הניתכים ארצה יש בו כדי להרגיע.
הנה , אנחנו כאן, מים חיים, מים לחיים.
בשנים מסוימות סודקת את הקרקע תחושה של בצורת.
הגרון צרוב וניחר בשל הצמא הכבד, מבקש מגשש אחר המים.
על פני הקרקע החרבה קילוח דק שנאבק על הישרדותו,
הוא נאחז בציפורניו ודבק בתנועה.
14 שנה ללכתך, וכל הזמן הזה אני חיה כדי לקחת אותך איתי, אצלי בלב.
בשנה האחרונה החיים אינם מובנים לי מאליהם.
גשם בחוץ ,אך אדמתי אינה רווה, מבקשת עוד מים.
אני נאבקת בכל כוחותיי, מצויה במלחמה בלתי פוסקת על החיים.
יש בקרבה למוות, בכך שהוא נוגע לא נוגע, בהשקה הזו של החיים וסופם, זרות גדולה.
אני רוצה לחיות ,לחיות את חיי, להמשיך ליטול את זכר חייך כמו לפיד,
כמו אבוקה מאירה.
הבטחתי לעצמי ולסביבה שאעשה כל שלאל ידי.
מאבק האיתנים שלי מתנהל לצד ובתוך השגרה,
ובה דניאל נער מתבגר ובוגר לגמרי.
הוא מזכיר אותך באפיונים אישיותיים, התנהגותיים - בהבעה.
מדהים כמה שהדמיון הוא עמוק ופנימי.
הגנטיקה, מסתבר, היא סוס עבודה יעיל מאד.
ועל אף שהוא לא יכול לחקות את התנועה שלך, את ההתנהלות, זה בתוכו.
התורשה נושאת הלאה את המטענים המופלאים שאנחנו רוצים לשמר.
זה מרגש ויפהפה.
מוריה אחותך עוזרת ומנסה להקל ואור מתרוצץ לעזור,להסיע,
לקנות ורק לעזור.
מסביב כולם מתגייסים לעזור ולהביע אהבה וזה מאד מחמם את הלב.
יובלי, כשאני חושבת עליך בקביעות, כוחותיי שבים אליי.
זו המחויבות שלי כלפיך - להחלים!
אני אשתדל למלא את המחויבות הזו, את הרצון הכביר הזה,
כי הבטחות יש לקיים.
 

אמא